פסק-דין בתיק ע"א 16256-04-12

כב' סגן הנשיא א' אברהם

1.         המערער, יליד 1950, עבד כפקיד בכיר בבנק הפועלים. ביום 14.9.2003 נתקיים יום גיבוש לעובדי הבנק, ובמסגרת זו הגיעו העובדים לחוות סוסים בציפורי המופעלת על ידי המשיבה 1 (המבוטחת בידי המשיבה 2), ורכבו על סוסים. במהלך הרכיבה נבהלו הסוסים והחלו דוהרים. במהלך הדהירה נפל המערער מן הסוס ונפגע.

2.         בית המשפט קמא קבע, כי המשיבה 1 אחראיות ברשלנותה לנזקי המערער. המשיבים אמנם ערערו, בערעורם הנגדי, על קביעה זו, אך במהלך הדיון בפנינו זנחו טענה זו, בהמלצתנו. אנו נותרים, על כן, עם ערעורו של המערער על שיעור הפיצויים שנפסקו.

3.         כתוצאה מן הנפילה נותרה במערער נכות, ששיעורה הועמד, בהסכמה, על הנכות אותה קבע המומחה מטעם הנתבעים, משמע 9.75%, המורכבים משקלול של 5% בשל שבר בשורש כף יד שמאל עם הגבלה מזערית בכיפוף הדורסלי, ועוד 5% בגין שבר בעצם הזרוע עם הגבלה מזערית בכיפוף הקדמי ובאבדוקציה של הכתף. שכרו החודשי של המערער נקבע לסכום משוערך של 17,067 ש"ח.

4.         עבור נזק לא ממוני פסק בית המשפט קמא למערער סך 50,000 ש"ח.

5.         המערער פרש לפנסיה מוקדמת כשלושה חדשים לאחר התאונה (ביום 1.1.2004). כיוון שכך, והואיל ובפרישתו הוא הפסיד פדיון של 35 ימי מחלה, וכיוון שלא הוכיח המערער מה שוויו של פדיון יום מחלה, פסקה לו השופטת קמא פיצוי "גלובלי" בסך 10,000 ש"ח.

6.         המערער טען, כי פרש לגמלאות בעטיה של התאונה, ולכן תבע פיצויים בשיעור של 30%, הפער בין שכרו המלא לבין השכר אותו הוא מקבל כגמלאי. טענה זו לא נתקבלה על בית המשפט קמא שפסק, כי היציאה לגמלאות לא קשורה היתה לפציעה. כיוון שכך, והואיל והמערער לא עשה כל מעשה על מנת לחזור למעגל העבודה, ולו באופן חלקי, לא נפסקו לו כל פיצויים על הפגיעה בכושר השתכרותו בעתיד.

7.         נוסף על אלה פסקה השופטת קמא למערער סך 5,000 ש"ח עבור עזרת צד ג' בעבר. ביחס לעתיד לא ראתה השופטת קמא לפסוק כל פיצוי.

8.         כעולה מן הדברים הללו עמד, בסופו של יום, שיעור הפיצויים על סך של 65,000 ש"ח. אלא שמכיוון שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם למערער גמלה חד פעמית בסך של 70,687 ש"ח, "נבלעה" תביעתו בתגמולי המל"ל. על כן פסקה השופטת קמא למערער 25% מן הפיצויים, משמע 16,250 ש"ח.

9.         המוסד לביטוח לאומי אף הוא היה צד להליך, ותבע שיפוי מן המשיבות על התגמולים ששילם למערער. תביעתו נתקבלה (והמשיבות חויבו לשלם למל"ל 25% מן הפיצויים שנפסקו), ועליה לא מונח לפנינו ערעור.

10.        על פסק הדין ערערו הן המערער והן המשיבים (בערעור נגדי). המערער קובל על כל אחד מרכיבי הנזק, בין אלה בהם לא קיבל כל פיצוי ובין אלה בהם הפיצוי עומד בשיעור הנמוך מכפי הצריך לטעמו. המשיבים מבקשים להותיר את הסכום שנפסק על כנו.

            המוסד לביטוח לאומי ביקש אף הוא, בטיעוניו לפנינו, להגדיל את סכום הפיצויים שנפסקו למערער.

11.        המערער, כמו ב"כ המל"ל, ביקשו לשכנע כי הפיצוי המגיע למערער בגין נזק לא ממוני עומד על שילוש הסכום שהיה נפסק אילו מדובר היה בתאונת דרכים, ולכך היה על השופטת קמא להוסיף ריבית מיום התאונה.

ובכן טענה זו מניחה, כי בית המשפט קמא פסק 50,000 ש"ח למועד התאונה, ועליהם יש להוסיף ריבית, ולא היא. פסיקתה של השופטת קמא מביאה בחשבון, כך יש להניח, גם את הריבית מיום התאונה. עלינו לזכור, כי בעת התאונה היה המערער בן יותר מ-53, ולכן הפיצוי לפי חוק הפלת"ד ממילא לא עמד על 15,000 ש"ח, כי אם על סכום נמוך בהרבה, ופסיקת 50,000 ש"ח משקפת בהחלט את הנזק שאינו ממוני שנגרם למערער.

12.        לא יכולתי לקבל גם את טענתו של המערער לפיה היה על בית המשפט קמא לפסוק עבור הפסד פדיון ימי מחלה לפי שכרו של המערער. שוויו של פדיון ימי מחלה איננו עומד על גובה שכרו של המערער בפועל. כפי שהטעימה השופטת קמא, על המערער היה להוכיח את שוויו של כל יום פדיון, ואת זאת הוא לא עשה. בכל זאת נפסקו לטובתו 10,000 ש"ח לפי אומדנה, ובכך אין כל הצדקה להתערבותנו.

13.        נוסף על שני אבות נזק אלה לא מצאתי לקבל איזו מבין טענותיו האחרות של המערער (בגין עזרת הזולת וכד'), למעט עניין אחד אליו אדרש מייד. טענותיו של המערער באבות נזק אלה קיבלו בפסק הדין קמא מענה ראוי, ולא ראיתי כל מקום להתערבותנו בהם.

14.        מכאן אנו באים לקביעה אחת, שראיתי בה קושי. הדברים מכוונים לכך, שבית המשפט קמא לא מצא לפסוק כל פיצוי שהוא עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של המערער.

            המערער פרש, כאמור, לפנסיה מוקדמת ביום 1.1.2004, משמע כשלושה חדשים לאחר התאונה. פרישתו לא באה בעטיה של התאונה, כך קבעה השופטת קמא, ובקביעה עובדתית זו, שנתבססה היטב בראיות, אין כל הצדקה להתערבותנו.

            יחד עם זאת סברתי, כי הפגיעה בכושר ההשתכרות של המערער קיימת גם בצאתו לגמלאות. מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא, כי גם בצאתם לגמלאות נוהגים בני אדם לחזור למעגל העבודה, דרך כלל לא בהיקף מלא, לעיתים קרובות בהיקף מצומצם, בהתאם להכנסה מן הגמלה, מאוויו ורצונו של הגמלאי לעסוק בעיסוק מה גם לאחר צאתו ממעגל העבודה, ואף להשתכר מעיסוק שכזה. אם כך יבחר המערער לעשות, הרי שהפגיעה שסבל כתוצאה מן התאונה עשויה להגביל אותו באפשרויותיו. מלים אחרות, הפגיעה הגופנית, שפגעה בכושרו להשתכר, עשויה לבוא לידי ביטוי בהפסד, שבגינו הוא זכאי לפיצוי.

15.        בקביעת הפיצויים באב נזק זה יש להביא בחשבון את טיבה של הפגיעה, שכאמור מגבילה באופן קל יחסית את המערער (כפי שעולה מחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים), את גילו של המערער, ואת העובדה כי מאז התאונה ועד היום הוא לא עבד, כיוון שכך רצה (גם את זאת קבעה השופטת קמא), ואת המצב הבריאותי שלו, שממילא היה מגביל את אפשרויות התעסוקה שלו.